ילדה / אלאור אשר, בת 15 קרית נטיפים בשומרון
בס"ד
פעם הייתה ילדה,
שתכלס, עכשיו,
היא כבר לא כל כך קטנה.
הילדה הזאת,
ברחה מהמציאות,
כמה שהיא רק יכלה.
כשהיא הייתה קטנה,
היא עברה חרם
ועוד חרם
ועוד חרם.
וכשהמשפחה של הילדה התפרקה,
היא החליטה,
שאף אחד,
לא יראה יותר לעולם
מה היא מרגישה.
אז היא אטמה את עצמה בחומה
ועוד חומה
ועוד חומה.
בגדול,
הילדה הייתה לבדה.
אחר כך,
כשהיא קצת גדלה
היא גם עברה הטרדה
ועוד הטרדה
ועוד אחת.
ואיכשהו היא כמעט אף פעם
לא בכתה.
היא למדה להסתגר בחדר,
לנשום עמוק,
לצאת
ולהדביק חיוך על הפרצוף.
הרי למי זה בכלל אכפת אם הילדה
באמת שמחה?
מאוחר יותר,
היא הגיעה לחטיבה
ושם
חברות היא פגשה.
ויחד איתן,
גם בחור
שכבש את ליבה.
"תשמור עליו", היא ביקשה.
"אל תהרוס אותו", היא התחננה.
והוא בתגובה,
ריסק את הלב שלה של הילדה
בכל צורה.
ואז,
היא נשברה.
היא בכתה כל לילה
במשך שנה שלמה.
היא שתתה,
היא חתכה,
אמנם היא עוד לא עישנה
אבל לך תדע.
בעיקר היא ברחה.
היא חזרה להיות לבד,
הפעם מבחירה
ועם אף אחד היא לא דיברה.
היום,
הילדה הזאת כבר לא בורחת.
ואת הלב שלה אי אפשר לקחת.
היום,
היא מסתכלת למציאות ישר בעיניים
ומקסימום היא נשברת רק לרגע אחד,
או שניים.
כן,
גם היום היא בוכה
אבל היא הרבה יותר
חזקה.
על היצירה: ציירתי ילדה, שבורחת מעצמה ומהמציאות.
על הביצוע והטכניקה: ציור עם צבעי אקריליק, על גבי קנווס.
על הרעיון שעומד מאחורי היצירה: חוויות אישיות שעברתי שגרמו לי לברוח מהמציאות.
על האמירה האישית שרצית לבטא באמצעות היצירה: רציתי לבטא את התחושה של הרצון לברוח, ועד כמה זה רצון שאף בן אדם לא צריך להרגיש אותו.
היצירה שממנה לקחתי השראה היא:
צלילות / בתיה ואן זיידן, כיתה י״א מירושלים
ברוכה הבאה (הכנס את שמך).
מישל דה מונטן אמר
"מי שאינו חש בכאב אינו חש בהנאה"
הרבה זמן לא נהינתי ככה, בצלילות.
הרבה זמן לא נהינתי.
הרבה זמן כל מה שרציתי היה לברוח.
אז זה מה שעשיתי.
אם לשתות ולעשן
אם לראות סדרה יום שלם
אם להטביע את עצמי בעומס.
הרבה זמן כל מה שרציתי היה לברוח.
ללכת לראות את הגלים, להרגיש את הרוח.
פורסט היה אומר "פשוט רציתי לרוץ"
אני פשוט רציתי לא להרגיש.
הרבה זמן לא נהניתי ככה, בצלילות.
הרגשתי.
הרגשתי עפר נשיקות וצבע כחול.
במקום לשתות ולהרגיש רק כביכול
האדרנלין הזה שמגיע מלהרגיש, די מפתיע.
חזרתי הביתה.
אני מוכנה להתאהב שוב ברגשות.
אני מוכנה להיות חשופה ועירומה
פגיעה ונראית לכל עין.
אני לא מפחדת להיפגע.
אני מאמצת לעצמי את החספוס שבפכחות.
אני מוכנה ליהנות שוב, בצלילות.
אני מוכנה ללונה פארק של החיים.
אתם אמרתם "באוטו לא צועקים
לא מזיינים ת'שכל
ואין כריות אוויר –
ברוכה הבאה"
ואני מוכנה וחגורה
אין ברקסים ואין כריות אוויר
אז אני לא בונה על תאונה.
אני מוכנה להתאהב ביומיום ובשגרה.
אני מוכנה לתת בראש
אני כבר לא מפחדת להיפגע
פעם בניתי על אחרים שיצילו אותי
היום הבנאדם הזה הוא אני
ואני לא עומדת לטבוע.
הארווי פאקינג ג'קינס אמר
"לכל בעיה אמתית
יש לפחות פתרון אלגנטי אחד"
ומעכשיו הפתרונות שלי הם קלאסה.
נמאס לי לחיות בבאסה,
אז אני לא.
אני מוכנה ללונה פארק של החיים.
ואני יודעת
שרגעי וודאות כאלה הם קצרים.
אז ברוכה הבאה.
אני מוכנה לעלילה לא לינארית
ואני לא עומדת להיות "מיסטר נובאדי".
התפשטות היקום התמידית
והזמן שתמיד נע קדימה
לא מפחידים אותי יותר.
בחומות של תקווה רד אומר:
"דבר נורא, לחיות בפחד".
אני צריכה לחיות איתי,
אז אני הולכת להפסיק לבזבז את הזמן שלי.
אלבר קאמי ידע
"החיים קצרים וזה פשע לאבד זמן".
החיים קוראים לי,
ואני לא דוחה אותם
הם אומרים לי
ברוכה הבאה,
ואני עומדת עירומה בידיים פתוחות
בעיניים פקוחות לרווחה
לא פוחדת להיפגע.
וואו זה מדהים. הביצוע, הרעיון, הכול! למעבר לכל: האומץ. מדהימה.