״פשוט וחי״ / תאיר בוזגלו בת 17.5 מאשדוד
על היצירה: הציור "פשוט וחי" (simple and alive) עוסק בשאלה מהם חיים ומה אשליה. העולם ממשיך ומציע לנו אינספור אשליות והסחות דעת שידמו לנו רגש ויזייפו איזו חוויה, כמו הצחוק שבשכרות, הרוגע שבעישון, הקלילות שבסם. גם הנעל כסמל לאופנה, למיתוג ולזוהר היא הבטחה לאושר, לסיפוק עצמי, אף על פי שבאמת מביאה היא לידי מרדף אינסופי. ואיך אפשר בלי תרבות הצפייה, האזניות הפרטיות, הפלאפונים והמסכים למיניהם שעצם הווייתם הוא מציאות מדומה.
על הרעיון שעומד מאחורי היצירה: הדמות בציור בוחרת להשאיר את כל אלה מאחוריה. היא משליכה הכול על החוף, נותנת לנעל למוטט בהשלכתה את מבצר הארמון הדמיוני שבנתה לה. היא הולכת אל הים, אל הטבע – המקום היחיד בו עוד אנשים מתחברים אל עצמם, ובהחלטה ניצחת בוחרת: פשוט וחי.
רגליה של הדמות חשופות בהתאם לשורה "אני מוכנה להיות חשופה ועירומה / פגיעה ונראית לכל עין." להרגיש רגשות אמתיים משמעו להיות חשוף לכל המגוון שלהם – גם לשליליים. אבל יש בחשיפה הזו גם משהו נקי, אמתי יותר.
הדמות משחקת במים, פעולה תמימה של ילדות נקייה מזיופים. היא בוחרת בצורה נקייה ופשוטה יותר של המציאות, אותה היא מוצאת כבאמת חיים.
על הביצוע והטכניקה: מן השירה המדוברת "צלילות" לקחתי את החופש בו בחרה והבעתי אותו לא רק בתוכן הציור אלא גם בטכניקה: משיכות מכחול חופשיות יותר ומדויקות פחות, זרימה של הגוונים לאורך הציור בלי מחויבות לראליזם כהטלת ספק במציאות. בנוסף, את האומץ והנחישות הרבה המבוטאת בשירה הבעתי בשימוש בטכניקות שמעולם לא ניסיתי קודם וחידוש מתוך בחירה להעז ולא לפחד לטעות.
יש בציור שילוב של צבעים דרמטי כיוון שיש בו אמירה חזקה ביותר והחלטה או שינוי מאוד נועזים אך גם נחושים של הדמות.
מהי האמירה האישית שרצית לבטא באמצעות היצירה: בתור חלק מהדור הנוכחי אני חשה את המאבק התמידי הזה בפיתוי האשליות. יש משהו מאוד מושך ברגשות מבוקרים, בלי החשש להיפגע או להיות נתונה במצב של משהו אמיתי, עם כל החספוס והקושי שבו. מנגד יש בי תמיד את הרצון להתרחק כמה שיותר, כי כשאני מביטה בצורה חיצונית על הכלל אני חשה דחייה ורתיעה עמוקה מהמציאות הזו, ולא פעם מנסה להשליך מעליי וממני עוד תעתוע רגשי בדרך אל המטרה שהיא לחיות ולחוות את החיים כפי שהם.
היצירה שממנה לקחתי השראה היא: צלילות של בתיה ואן זיידן, כיתה י״א מירושלים:
ברוכה הבאה (הכנס את שמך).
מישל דה מונטן אמר
"מי שאינו חש בכאב אינו חש בהנאה"
הרבה זמן לא נהינתי ככה, בצלילות.
הרבה זמן לא נהינתי.
הרבה זמן כל מה שרציתי היה לברוח.
אז זה מה שעשיתי.
אם לשתות ולעשן
אם לראות סדרה יום שלם
אם להטביע את עצמי בעומס.
הרבה זמן כל מה שרציתי היה לברוח.
ללכת לראות את הגלים, להרגיש את הרוח.
פורסט היה אומר "פשוט רציתי לרוץ"
אני פשוט רציתי לא להרגיש.
הרבה זמן לא נהניתי ככה, בצלילות.
הרגשתי.
הרגשתי עפר נשיקות וצבע כחול.
במקום לשתות ולהרגיש רק כביכול
האדרנלין הזה שמגיע מלהרגיש, די מפתיע.
חזרתי הביתה.
אני מוכנה להתאהב שוב ברגשות.
אני מוכנה להיות חשופה ועירומה
פגיעה ונראית לכל עין.
אני לא מפחדת להיפגע.
אני מאמצת לעצמי את החספוס שבפכחות.
אני מוכנה ליהנות שוב, בצלילות.
אני מוכנה ללונה פארק של החיים.
אתם אמרתם "באוטו לא צועקים
לא מזיינים ת'שכל
ואין כריות אוויר –
ברוכה הבאה"
ואני מוכנה וחגורה
אין ברקסים ואין כריות אוויר
אז אני לא בונה על תאונה.
אני מוכנה להתאהב ביומיום ובשגרה.
אני מוכנה לתת בראש
אני כבר לא מפחדת להיפגע
פעם בניתי על אחרים שיצילו אותי
היום הבנאדם הזה הוא אני
ואני לא עומדת לטבוע.
הארווי פאקינג ג'קינס אמר
"לכל בעיה אמתית
יש לפחות פתרון אלגנטי אחד"
ומעכשיו הפתרונות שלי הם קלאסה.
נמאס לי לחיות בבאסה,
אז אני לא.
אני מוכנה ללונה פארק של החיים.
ואני יודעת
שרגעי וודאות כאלה הם קצרים.
אז ברוכה הבאה.
אני מוכנה לעלילה לא לינארית
ואני לא עומדת להיות "מיסטר נובאדי".
התפשטות היקום התמידית
והזמן שתמיד נע קדימה
לא מפחידים אותי יותר.
בחומות של תקווה רד אומר:
"דבר נורא, לחיות בפחד".
אני צריכה לחיות איתי,
אז אני הולכת להפסיק לבזבז את הזמן שלי.
אלבר קאמי ידע
"החיים קצרים וזה פשע לאבד זמן".
החיים קוראים לי,
ואני לא דוחה אותם
הם אומרים לי
ברוכה הבאה,
ואני עומדת עירומה בידיים פתוחות
בעיניים פקוחות לרווחה
לא פוחדת להיפגע.