ראז האס בת 16 מהגליל
על היצירה: כשקראתי את השיר קצת התבלבלתי. השיר כל כך דיבר אלי,כל כך הזכיר לי את עצמי ואפילו שיר מסוים שפעם כתבתי בעצמי.
על הביצוע והטכניקה: ציירתי בצבעי מים ודיו לבן וערכתי בפלאפון.
על הרעיון שעומד מאחורי היצירה: בהשראת הסוף של השיר. אחרי הכל היא חוזרת בהכי הרבה עוצמה, בלי מילים בלי מושגים ותפיסות- פשוט היא, וזה הדבר הכי מדהים שיכול להיות.
מהי האמירה האישית שרצית לבטא באמצעות היצירה: אלי הרעיון דיבר בצבעים. שקיעה, עורקים, ים, קשתות, גלקסיה ואש-כל אלה פשוט עושים לי טוב. כמה שאני אתלהב ממשהו מוסבר או מובן כמו אידיאולוגיה או בעצם כל דבר, זה לעולם לא ישתווה לדברים שבלי צורך להסבר גורמים לי להרגיש ככה.
היצירה שממנה לקחתי השראה היא: אבנים ופרחים / איילת ריינה, בת 15 מתל-אביב
היא כתבה מילים בכתב מבולגן, באותיות ארוכות,
והיא לא נתנה למילים שם.
היא ניסתה לתת תשובה לשאלה 'מי אני?'
זו הייתה שאלה יותר מסובכת מכל בעיה במתמטיקה,
ויותר קשה מכל שאלה בהיסטוריה,
וכל מה שהיא אי פעם למדה, לא יכל לעזור לה.
וכל זה לא היה משנה כי היא לא כתבה מילים בשביל שכל אחד יקרא.
היא הייתה טובה בהיסטוריה,
ובמתמטיקה ובכל מה שהיא אי פעם למדה,
היא לא ידעה לענות על השאלה 'מי היא?',
אז היא לא כתבה מילים בכתב מבולגן, באותיות ארוכות,
והיא לא נתנה להן שם.
וכל זה לא היה משנה כי היא לא כתבה מילים בשביל שכל אחד יקרא.
היא כתבה מילים בכתב מסולסל, באותיות עגולות,
היא מחקה מילים בזו אחר זו.
היא נתנה למילים שם,
כותרת ארוכה ויפה כמו של פרח.
אבל כל זה לא היה משנה, כי גם את הכותרת היא מחקה.
והיא ניסתה לענות על השאלה 'מי אני?',
והיא ידעה את התשובה,
אבל זו לא הייתה תשובה מספיק טובה, אז היא שבה ומחקה.
היא לא הייתה מספיק טובה,
לא התשובה ולא הניסוח אלא היא עצמה.
אז היא ניסתה להשתנות.
והיא כבר לא ידעה את התשובה לשאלה,
אז היא מחקה מילים אחת אחרי השנייה,
בכתב מסולסל, בשורה ישרה.
היא כתבה מילים על מפית במסעדה,
בעט כחול וכתמים של רוטב בפינה.
היא ניסתה לענות על השאלה 'מי אני?',
והייתה לה תשובה יפה , עם חרוזים ומשחקי מילים ותפאורה,
אבל היא לא אהבה את התשובה,
אז היא הביטה במראה ואמרה שוב ושוב ושוב את שמה שלה עצמה,
עד שהוא נהפך לה למילה זרה, עד שעלתה בידה תשובה.
היא לא הלכה למסעדה,
כי לא היה לה עם 'מי' ולא היה לה 'למה',
והיא חיפשה תשובה לשאלה 'מי היא?' במראה,
וכבר לא היו חרוזים,
וכבר לא היו משחקי מילים,
וכבר לא הייתה תפאורה,
והיא כבר בכלל, בכלל, בכלל לא ידעה.
היא חשבה מחשבות ללא הפסקה,
היא לא כתבה מילים במחברת,
על מפית נייר במסעדה,
באותיות מבולגנות ומסולסלות,
במילים מחוקות וארוכות,
היא פחדה שה 'מי' וה 'למה' יראו את שכתבה,
היא חיפשה תשובה לשאלה 'מי אני?',
וכל זה לא היה משנה כי זה לא נכתב ואף אחד לא קרא.
היא הייתה כל מה שאתה חושב ולא מעז לומר,
היו לה אבנים שצמחו בגינה ופרחים שנקטפו בכיסים,
וכל זה היה טוב וגם נורא,
היא הייתה הכל והיא הייתה שום כלום.
וכל זה היה על אבנים שצומחות בגינה ופרחים אדומים.
היא הייתה פרפרים, מילים ומחשבות,
והיא ידעה את כל המיתוסים על נפשות, רוחות ועצמות.
וכל זה לא היה משנה,
היא הסתכלה במראה ולא היה לה אכפת,
והכל היה קל כי היא כבר לא שאלה,
וכי היא כבר לא הייתה ילדה,
וכי היא הייתה שום כלום,
וכי היא הייתה הכל הכל,
וכי היא הייתה אין-סוף.
וכל זה לא משנה, כי זה לא נכתב בשביל שכל אחד יקרא.
כל כך יפהפה וייחודי!